ניתוח לייזר בעיניים גרם לכמעט עיוורון

רבים מאיתנו מרכיבים משקפיים לשיפור הראייה באופן קבוע, ואצל רובנו הם הפכו לאביזר אופנה. יחד עם זאת לחלק לא מבוטל מאיתנו הם מהווים מטרד. לפיכך רבים משתמשים בעדשות מגע או אף מבצעים ניתוחי לייזר על מנת שיוכלו להסיר כליל את המשקפיים. מה שלא עשה הטבע, עושים פלאי הרפואה. לעתים, אם כי נדירות, ניתוחים כאלו גורמים נזק בלתי הפיך למטופל.
נשאלת השאלה האם חובה על המנתח ליידע מיוזמתו את המטופל אודות כל הסיכונים אף הנדירים ביותר גם אם מנוי וגמור עם המטופל לערוך את הניתוח בכל מקרה.

גם אם לא הוכחה רשלנות רפואית בכך הרי יש בכך פגיעה באוטונומיה של החולה

מקרה שאירע לצעירה שסבלה מקוצר ראייה גבוה (10-), ופנתה לרופא עיניים כדי שיבצע ניתוח לייזר בעיניה. התובעת נותחה בהצלחה בעינה הימנית, אך לאחר שלושה חודשים נוצר דימום בעינה זו במרכז הראייה, מה שגרם לראייה חלקית מאוד בעין זו.

התובעת תבעה את הרופא שניתח אותה בגין רשלנות רפואית, כי עקב הניתוח הרשלני נותרה עם כמעט עיוורון בעינה זו. היא טוענת שלמרות שלפי FDA שיעורו של קוצר הראייה כמו שלה אינו מתיר עריכת ניתוח לייזר, הרופא ניתח אותה. לטענתה, עליו היה לידע אותה אודות הסיכונים שבניתוח כולל העיוורון כדי שתשקול אם לאורם היא עדיין מעוניינת לערוך את הניתוח שאינו ניתוח הכרחי. היות ולטענתה, הרופא לא הסביר לה את הסיכונים, אלא הסתפק בקריאה עצמית שלה, לא הייתה הסכמה מדעת הנדרשת בחוק זכויות החולה.

מנגד הנתבע טען כי לא הייתה התרשלות בהתנהלותו, והדימום נוצר ללא קשר לניתוח שעברה. כן טען כי הוסברו לתובעת הסיכונים העשויים לנבוע מהניתוח, והיא אף חתמה על הטופס להסכמה לניתוח, כך שהייתה מצידה הסכמה מדעת לגבי הניתוח.

מה טענו שני הצדדים ?

שני הצדדים הביאו חוות דעת מנוגדות. המומחה מטעם התובעת העיד כי למרות שיש מחלוקת בין המומחים השונים באשר לקשר בין ניתוח הלייזר לדימום בעין, הרי סמיכות הזמנים בין הדימום לניתוח יוצרת קשר שכזה, וגם היותה של עינה רגישה מאוד, דבר שהתגלה בבדיקה שהוא ערך, עקב שיעור קוצר הראייה שלה, מעידים על קשר זה.

המומחה מטעם הנתבע קבע כי אין קשר בין דימום לניתוח שנערך בעין בעלת קוצר ראייה גבוה. דימום כזה שכיח בקרב קצרי רואי בשיעור גבוה ללא קשר לניתוח לייזר. הוא ציין כי בבדיקתו את התובעת לא מצא כל ממצא שבעטיו ניתוח הלייזר עשוי לגרום לדימום. בדיקות אחרות, שעשויות היו להצביע במדויק יותר על מצב העין ושנערכות היום לא היו נהוגות בעת ביצוע הניתוח. לדעתו לא היה מקום להסביר למנותחת את הסיכון הספיציפי של הדימום בו לקתה או לציינו בטופס ההסכמה כי הדימום אינו נובע כלל מהניתוח, ולכן אינו בגדר הסיכונים של הניתוח. כן העיד כי ההתייחסות של הFDA לשיעור קוצר ראייה גבוה לניתוח לייזר אינה להזהיר מפני סיכון כמו עיוורון, אלא ליידע כי לאדם בקוצר ראייה כזה איכות הראייה לאחר הניתוח תהייה פחותה. המידע ניתן לפי בקשת המשווק, ואינו כלל הוראה רפואית האוסרת לבצע את הניתוח במכשיר זה לבעלי קוצר ראייה גבוה יותר.

מה פוסק בית המשפט בנושא הרשלנות הרפואית?

ביהמ"ש דחה את תביעתה לרשלנות רפואית של הרופא. אמנם היה קשר סיבתי בין הנזק לניתוח שניתן להסיקו מסמיכות הזמן ביניהם, מהעובדה כי בעינה השנייה לא התפתח דימום דומה ומעדויות המומחים של שני הצדדים הקובעות כי קוצר ראייה גבוה מגביר את הסיכוי לדימום בעין, אך ביהמ"ש קבע כי המנתח לא התרשל בביצוע הניתוח. הוא ערך לה את כל הבדיקות שנהגו באותה עת, ולא הוכח כי הייתה חובה לבצע בדיקות נוספות. כמו כן לא הייתה רשלנות בהתאמת המכשיר למנותחת או ביצוע הניתוח עצמו. לא הייתה סטייה מרמת הזהירות הנדרשת מה FDA, מה גם שהמלצותיו הFDA אינן אוסרות ביצוע ניתוח לבעלי קוצר ראייה בשיעור גבוה, ואף אינן מחייבות, אלא נשקלות בין יתר השיקולים לפני ניתוח .

ביהמ"ש קיבל את טענת התובעת כי לא הייתה הסכמה מדעת לניתוח כנדרש בחוק זכויות החולה. ביהמ"ש הדגיש כי חייב הרופא מיוזמתו, אף אם המטופל לא ביקש, לתת למטופל תמונה מלאה על הטיפול כולל סיכוניו אף הנדירים על מנת שלאורה יחליט החלטה מושכלת אם ברצונו לקבל את הטיפול המוצע, קל וחומר במקרה של סכנת איבוד ראייה ובניתוח משפר איכות חיים, ואסור לו להסתמך על כך שהמטופל יקרא את הטופס בעצמו. יחד קבע ביהמ"ש כי במקרה שלפניו לא קיים קשר סיבתי בין ההסכמה לניתוח להפרה של חובת הגילוי, שכן התובעת הייתה מבצעת את הניתוח בכל מקרה.

לאור כל זאת דחה ביהמ"ש את התביעה בגין רשלנות רפואית

יחד עם זאת קיבל ביהמ"ש נקבע כי מחדלו של הרופא באי מילוי חובת הגילוי פגע בכבודה של המטופלת ובזכות האוטונומיה שלה שהוא עוולה לכשעצמה, שאינה מצריכה להוכיח נזק או קשר סיבתי בין הנזק לאי הסכמתו של המטופל לטיפול.

תא (ת"א) 15224-08