הסכמה מדעת

רשלנות רפואית ואוטונומיה על גופו של אדם

כפי שהצגנו במאמרים אחרים באתר בנושאים של תביעות רשלנות רפואית, אחד מן המקרים בהם רופא יכול להפר את חובת הזהירות שבה הוא חייב כלפי החולה הוא מקרה של אי קבלת הסמכה מראש מהחולה לקבלת הטיפול הרפואי. במאמר זה ובמאמר הבא נתמקד במקרה זה ? במאמר זה נדון ברשלנות הרפואית ואוטונומיה על גופו של אדם, ובמאמר הבא נציג ביתר פירוט את עקרון ההסכמה מדעת.

בית המשפט בישראל קבע בשורה של מקרים כי "פגיעה בכבודו של אדם וזכותו לאוטונומיה על גופו מהווה עוולה חוקתית בת פיצוי במשפט הישראלי" (ראה ע"א רע"א 4740/00 לימור אמר נגד ארנה יוסף ואח', פ"ד נה (5) 510, א' ברק פרשנות במשפט, פרשנות חוקתית, כרך שלישי, תשנ"ד ? 1994; 799). זאת בעקבות חוק זכויות החולה, התשנ"ו ? 1996, אשר הינו דבר החקיקה המרכזי הקובע את עקרון האוטונומיה על גופו של אדם.

חוק זכויות החולה, אשר חוקק בשנת 1996, עוסק בזכויות שונות שניתנות לחולה וקובע חובות שונות שמוטלות על הרופא בעת טיפולו בחולה. החוק אף קובע הסדרים בנוגע לאופן עריכה ושמירה של רשומה רפואית, הסדרים בדבר הקמתן של ועדות חקירה שונות במקרה של פגיעות בזכויות החולה, ואת האחראים לשמירה על זכויות החולה במוסדות הרפואיים השונים. נציין, כי החוק חל בכל סוגי המסגרות הרפואיות הקיימות בישראל ? לא רק קופות חולים ובתי חולים ציבוריים ופרטיים, אלא גם טיפול רפואי שמוענק לחיילים צה"ל, למשרתים במשטרה ולמשרתים בשב"ס.

מה החוק אומר?

בפרק הרביעי לחוק, נקבעו ההסדרים הנוגעים לאוטונומיה על גופו של אדם. למעשה, ניתן לומר כי עם ההכרה באוטונומיה בגופו של אדם בחוק זכויות החולה, הטמיע בחובו החוק את עקרון כבוד האדם. עקרון זה הוא עקרון בסיס בשיטת המשפט הישראלי ומהווה את המקור לכל זכויות האדם. עקרון זה הוכר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר חוקק בשנת 1992, ושהינו "חוק על" שעולה במעמדו על החוקים הרגילים.

עקרון זה הוכר גם כעקרון עליון במשפט הבינלאומי בשורה של אמנות בינלאומיות, כגון ? Resolution on human rights משנת 1990,  Resolution on the protection of human rights and dignity with regard to the application of biology and biomedicine משנת 1996, ועוד רבות אחרות.

בשיח המשפטי כיום פגיעה בכבוד האדם נתפסת כפגיעה קשה לאין ערוך. מכאן הרי שגם פגיעה באוטונומיה של החולה על ידי הרופא המטפל בו היא חמורה ביותר. בע"א 2781/93 עלי דעקה נגד בית החולים חיפה וקופת החולים ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל קבעה נשיאת בית המשפט העליון בייניש, כי "לזכותו של אדם לכבוד ולאוטונומיה יש חשיבות רבה בסיטואציה של טיפול רפואי.

אכן, הטיפול הרפואי מצוי בגרעין הקשה של זכותו של האדם לשלוט בחייו. עשויה להיות לו השפעה ישירה, ולא פעם בלתי הפיכה, הן על אורח חייו והן על איכות חייו. בהתאם לכך נגזרת מזכותו של האדם לאוטונומיה זכותו לקבל מידע על טיפול רפואי אותו קיבל בבית החולים… מרכז הכובד בהחלטה על ביצוע רפואי טמון בכיבוד זכויותיו של החולה כאדם – ובמיוחד הזכות לכבוד ולאוטונומיה, עליה עמדתי – ופחות בתוצאה הרפואית של החלטתו."

הפסיקה

פסק דין זה הינו אחד מן המקרים הבולטים בפסיקה בנושא בפגיעה באוטונומיה על גופו של אדם. באותו מקרה דובר בגברת עלי דעקה אשר עבדה הליך של ביופסיה בכתפה בבית החולים חיפה. טופס ההסכמה לביצוע הביופסיה ניתן לה על ידי הרופאים ללא הסבר מקדים אודות ההליך הרפואי הצפוי, וזאת לאחר שהיא כבר הייתה בחדר הניתוח וקיבלה תרופות טשטוש לביצוע ניתוח באזור אחר בגופה.

בית המשפט קבע כי התנהגות זו של הרופאים מהווה רשלנות רפואית עקב פגיעה באוטונומיה על גופו של אדם, זאת מאחר שהייתה חובה על הרופאים להציג בפני גברת עלי דעקה את כל המידע הרפואי הרלוונטי מראש. בית המשפט הדגיש, כי לא הייתה במקרה זה דחיפות מיוחדת לביצוע ההליך הרפואי, ולכן היה על הרופאים להמתין מעט עם ביצוע ההליך הרפואי על מנת להציג בפני גברת עלי דעקה את הליך הביופסיה, הסיכונים הכרוכים בו והאלטרנטיביות הקיימות בפניה. יחד עם זאת, למען שלמות התמונה, נבהיר, כי בסופו של דבר בית המשפט קבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הרפואית לבין הנזק שנגרם לגברת עלי דעקה, ולכן לא פסק פיצויים.