רשלנות רפואית בלידה | מקרה שסופו בשיתוק מוחין

דיינה מאער (כל השמות בדויים) והוריה, יוסוף ורוחל הגישו תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, עקב רשלנות רפואית בלידה של בית החולים הסהר האדום ושל הרופא שטיפל ברוחל במהלך הריונה.

לידה בבית החולים הסהר האדום הסתיימה בשיתוק מוחין

כשהייתה רוחל בהריונה הראשון, שאובחן כהריון רב עוברים של תאומים, היא הייתה במעקב במרפאתו הפרטית של רופא הנשים שלה. למרבה הצער, כבר בשבוע ה-23 של ההריון, נתגלה כי קיימים פערים בגדילה בין שני העוברים, אך ההיריון נמשך כרגיל, ובשבוע ה-32 שלו, נתן רופא הנשים של רוחל הפנייה לבית החולים הסהר האדם, בו הוא ציין כי במידה והיא תחוש בכאבים, בצירים או בכל בעיה, עליה לפנות לבית החולים, להציג את ההפנייה ולבקש כי ייקראו לו להגיע לשם באופן מיידי. כעבור שלושה שבועות, במאי 1996, חשה רוחל בירידת מי שפיר ופנתה לבית החולים הסהר האדום, בהתאם להוראותיו של רופא הנשים.

רצף האירועים לאחר הוראות רופא המשפחה

מכאן והלאה נחלקו הצדדים בשאלות עובדתיות ובשאלות רפואיות, אך בית המשפט העדיף את גרסת התביעה, וקבע כדלהלן: רוחל הגיע לבית החולים והמתינה למעלה ממחצית השעה ללא שנערכו לה בדיקות כלשהן, ועל אף שהיא הראתה את ההפנייה ודיווחה על ירידת מי השפיר, בית החולים סירב לקבלה, בטענה כי הוא אינו ערוך למצבים של לידת תאומים, ועל כן היא הופנתה לבית החולים מוקסאד. בבית החולים מוקסאד, לאחר סיבוכים שונים, נולדו בנותיהן התאומות של יוסוף ורחל, אך הטרגדיה הייתה גדולה. אחת העוברות חולצה כשהיא ללא רוח חיים, והשנייה, דיינה, חולצה כשהיא סובלת מפיגור שכלי קשה ומשיתוק מוחין.

קביעתו של הית המשפט

בית המשפט קבע, כי רופא הנשים פעל תוך רשלנות רפואית. בין שאר הדברים שצוינו, ניתן דגש על כך שהייתה עליו החובה לקחת בחשבון את היעדרותו, ולצפות את הקשיים שהתעוררו בפועל, הן מכיוון שמדובר בלידת תאומים והן מכיוון שהוא הכיר את מיעוט האפשרויות של בית החולים להשיג רופא מחליף. כמו כן, קבע בית המשפט, כי בית החולים הסהר האדום פעל תוך רשלנות רפואית, כשהדגש ניתן לעובדה שבית החולים הפר את חובתו כמוסד רפואי ליתן טיפול רפואי דחוף, וזאת, בהתאם לדין הישראלי, למשפט העברי, לדין האמריקאי, למשפט המקובל ובהתאם לשבועות הרופאים השונות.

מכאן, עבר בית המשפט לבחון את שאלת הנזקים והפיצויים להם זכאים בני משפחת מאער. השאלה הראשונה הייתה האם יש ליתן לדיינה, כשהיא בעלת 100% נכות, פיצויים בגין שהות במוסד או בבית, שם עלות הטיפול גבוהה הרבה יותר. בית המשפט הכריע, כי לאור מצבה של דיינה, עדיף לה לשהות במוסד התואם את המוגבלויות שלה. השאלה השנייה הייתה בדבר שיעור תוחלת חייה הצפויים של דיינה, שם העריך בית המשפט את תוחלת חייה עד לגיל 60.

לאור הערכות אלו, קבע בית המשפט כי משפחת מאהר זכאית ל-1,000,000 ? בגין הנזקים הלא ממוניים שנגרמו לה, כ-690,000 בגין אובדן כושר ההשתכרות של דיינה, כ-510,000 ? בגין הוצאות ניידות מוגברות, כ-200,000 ? בגין עזרת הזולת וסיעוד, ועוד.

תא (י-ם) 7513/05